<h1>אבודרהם סדר תפילות השבת</h1>
<h2>דף י:</h2>
אומר שלש ראשונות ואחר כך. ישמח משה במתנת חלקו, על שם (איוב כ"ב, י"ט) יראו צדיקים וישמחו. במתנת חלקו, ומה היא מתנת חלקו, כי עבד נאמן קראת לו, שנאמר (במדבר י"ב, ז') לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. והטעם שתיקנו לומר ישמח משה בשבת, משום דאמרינן בפרק קמא דשבת לדעת כי אני ה' מקדישכם, אמר הקדוש ברוך הוא למשה, מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני רוצה ליתנה לישראל, לך והודיעם, ולכך תקנו ישמח משה באותה מתנה טובה של שבת שניתנה על ידו. עוד טעם אחר, לפי מה שאומר במדרש (שמות רבה פ"א ל"ב, ועיין שם פ"ה ח') שבשעה שיצא משה אל אחיו וראה בסבלותם, ולא היה להם מנוחה, נתקשה לו הדבר הרבה, והלך ואמר לפרעה, אדוני המלך, דרך העולם אדון שיש לו עבדים הוא רוצה בקיומם, ואתה רוצה לכלות את עבדיך, אמר לו היאך. אמר לו מתוך שאתה משתעבד בהם תמיד ואין להם מנוחה, יכלו. אלא תן להם יום אחד בשבוע שינוחו בו, ויתחזקו ויוכלו לסבול השיעבוד, אמר לו בחר להם אי זה יום שתרצה למנוחה בכל שבוע, אמר לו תן להם יום השבת, מפני שכל מלאכה שיעשו בו אין בהם סימן ברכה, לפי ששולט בו שבתאי, והיו נוחין בו בכל שבוע מסבלותם. וכשיצאו ממצרים ניתן להם השבת, וכיון שראה משה שהסכימה דעתו לדעת יוצרו שמח שמחה גדולה, ולכך תקנו ישמח משה במתנת חלקו, ואומר במתנת חלקו לפי שהשבת ניתן להם בלשון מתנה שנאמר (שמות ט"ז, כ"ט) ראו כי ה' נתן לכם את השבת. כי עבד נאמן קראת לו, כליל תפארת בראשו, נתת כלומר כיון שקראתו עבד כאילו נתת כליל תפארת בראשו בעמדו לפניך על הר סיני, ושני לחות אבנים הוריד בידו, שנאמר (שמות ל"ב, ט"ו) וירד משה מן ההר ושני לחות העדות בידו. וכתוב בהן שמירת שבת, דהיינו זכור ושמור. וכתב הרמב"ן, אני תמה, אם שמור נאמר מפי הגבורה למה לא נכתב בלוחות, ויתכן שהיה בלוחות ראשונות, ובשניות כתוב זכור, ומשה אמר לישראל כי שמור נאמר לו, וזו כונתם באמת, עד כאן. ואם תאמר למה כתוב בדברות ראשונות זכור ובאחרונות שמור, ויש לפרש, כי מנהג העולם כשאדם נותן מתנה לחבירו ומאבדה, ואחר כך נותן לו מתנה אחרת, אומר לו שמור אותה בטוב, כך הקדוש ברוך הוא נותן שבת לישראל, ובא מקושש וחיללו, כשחזר בדברות שניות אמר שמור את יום השבת, כלומר שמרוהו היטב. וכן כתוב בתורתך ושמרו בני ישראל וגו', כי זה לא היה כתוב בלוחות, אלא בתורה. ואומר ישמחו במלכותך וכו' ורצה נא במנוחתנו וכו'. ופרשנוה באתה קידשת, ואומר שלוש אחרונות, וחוזר שליח צבור התפילה, ואומר קדיש שלם.
<h2>דף כ:</h2>
במה מדליקין ובמה אין מדליקין, משום דקיימא לן דהדלקת נר בשבת מצוה, כמו שנדרש לקמן, וקיימא לן דהבערה וכיבוי ודבר הגורם כיבוי אסורין, לפיכך כתבו הפתילות שאין דרכן למשוך השמנים, והפתילות שדרכם למשוך. וגם כתבו השמנים שהם יפים להמשיך אחר הפתילה, ויש להם אור צח, והשמנים שהם עבים, ושאין אורם יפה. ואמרו במה מדליקין ובמה אין מדליקין, כלומר באי זו פתילה יפה להדליק, ואיזו אינה יפה. אין מדליקין לא בלכש, הוא כמין צמר הגדל בין קליפת הארז לעץ. ולא בחוסן, מפרש בגמרא דדייק ולא נפיץ, פירוש פשתן שאינו מתוקן, ולכך נקרא חוסן, מפני שהוא קשה הרבה, מלשון (ישעיה א', ל"א) והיה החסון לנעורת. ולא בכלך, חתיכות של משי. ולא בפתילת האידן, כמין צמר גדל בין קליפת הערבה לעץ. ולא בפתילת המדבר, מין עשב שעליו רחבים ונפתלים ונדלקים. ולא בירוקה שעל פני המים, הוא ירק הגדל בדפני הספינות המתעכבות הרבה במים במקום אחד, וכשקולף אדם אותו יכול לעשות ממנו פתילה. ואמרינן בתוספתא (גמרא שם) הוסיפו עליהן של צמר ושל שער. ואמרינן עוד בתוספתא (שם) עד כאן פסול פתילות, מכאן ואילך פסול שמנים, ולא בזפת ולא בשעוה, ידועים הם. ולא בשמן קיק, שואל בגמרא (כ"א ע"א) מאי שמן קיק, אמר שמואל, עוף אחד יש בכרכי הים וקיק שמו. פירוש, ומחלבו נותן בשמן ודולק.
<h2>דף כג:</h2>
וכתבו התוספות, שמפלג המנחה ולמעלה יכול להדליק הנר, ולקבל שבת בתפלת ערבית, רק שימתין לקרות קריאת שמע עד עונתה, שהוא צאת הכוכבים, ואין בזה ובלבד שלא יקדים, שאין זו הקדמה, כיון שמקבל עליו השבת באותה שעה, כי יכול אדם לקבל עליו שבת מבעוד יום, ובלבד מפלג המנחה ולמעלה, ומשהתפלל אסור במלאכה שהרי קבל עליו השבת. ואם הוא יום המעונן, וכסבור הוא ששקעה חמה, ועדין לא שקעה, וקבל עליו השבת, יכול הוא להדליק ולהוסיף שמן בנרות, מפני שקבלה זו היתה בטעות, ואומר במדרש (עיין פסיקתא רבתי פכ"ג וסמ"ג כ"ט) זכור ושמור, זכור בים, ושמור ביבשה, פירוש, בים שאין שם צל בתים ואילנות ונראה שהוא יום גדול, אף כשהוא סמוך לחשיכה, זכור השבת בכניסתו, וקבל אותו מבעוד יום, ושמור ביבשה, כלומר, בעיר ביבשה תאחר עד שתחשך, לפי שאף כשהוא יום גדול דומה שהוא סמוך לחשיכה, שמור לשון המתנה, כמו (בראשית ל"ז, י"א) ואביו שמר את הדבר, וכן שומרת יבם, וכן כתוב במכילתין (מכילתא שם) זכור מלפניו, ושמור מאחריו. ומצאתי כתוב, מנין שמוסיפין מחול על הקודש בכניסתו וביציאתו, שנאמר (שמות ט"ז, כ"ג) שבתון שבת קדש. וכתיב קרא אחרינא, שבת שבתון היא לכם.
<h2>דף כד.</h2>
ואם חל ראש חודש בשבת, אינו צריך להזכיר של ראש חודש. והרב ר"י כתב שצריך להזכיר, ולומר ועל יום ראש חודש הזה. אבל אין צריך לחתום בשל ראש חודש. והטעם שאינו צריך להזכיר של ראש חודש מפני שאלמלא שבת אין נביא בראש חודש והוא הדין חולו של מועד בשבת. ומיהו כשחל יום הכפורים בשבת, המפטיר במנחה מזכיר של שבת, וחותם בשל שבת, אף על פי שהפטרת המנחה אינה באה אלא מפני יום הכפורים. הואיל ובהפטרת שחרית מזכיר של שבת, מה שאין כן בשבת וראש חודש ובחולו של מועד, שאין מפטירין בו כלל. ובראש השנה אומר וביום הזכרון הזה, ועל יום טוב מקרא קודש הזה, זכרון תרועה באהבה מקרא קודש זכר ליציאת מצרים, ודברך אמת וקיים לעד, ברוך אתה ה' מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון. וביום הכפורים אומר, ועל יום הכפורים הזה, ועל יום מקרא קודש הזה, שנתת לנו ה' אלהינו למחילה ולסליחה ולכפרה, ולמחול בו את כל עונותינו, באהבה מקרא קודש זכר ליציאת מצרים, ודברך אמת וקיים לעד, ברוך אתה ה' מוחל וסולח לעונות עמו ישראל, מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים. ואחר כך מברך את המלך ואת הקהל, ואומר אשרי, ומחזיר ספר תורה למקומו.
<h2>דף כד:</h2>
ואומר שליח צבור ברכה זו שהיא מעין שבע. ברוך אתה ה' אלהינו ואלהי אבותינו וכו', אל עליון קונה שמים וארץ. פסוק הוא (בראשית י"ד, כ"ב) ואומר אותו על שם שביום שביעי השלים מלאכתו, וקנה שמים וארץ. מגן אבות בדברו, על שם (שם ט"ו, א) אל תירא אברם אנכי מגן לך. מחיה מתים במאמרו, על שם (יחזקאל ל"ז, י"ב) כה אמר ה' הנה אני פותח את קברותיכם וגו'. האל הקדוש שאין כמוהו, על שם (ויקרא י"ט, ב') כי קדוש אני ה', ועל שם (ישעיה מ"ד, ז') ומי כמוני יקרא, וכתיב (תהלים פ"ו, ח') אין כמוך באלהים ה'. המניח לעמו בשבת קדשו, על שם (ויקרא כ"ג, ל"ב) תשבתו שבתכם, ומתרגמינן תנוחון ניחכון, ועל שם (נחמיה ט', י"ד) ואת שבת קדשך. כי בם רצה להניח להם, על שם (יחזקאל מ"ג, כ"ז) ורציתי אתכם. לפניו נעבוד ביראה ופחד, על שם (תהלים ב', י"א) עבדו את ה' ביראה. ונודה לשמו בכל יום תמיד, על שם (שם ק"מ, י"ד) יודו לשמך. מעין הברכות וההודאות, לשון חכמים הוא. אדום השלום, על שם (שם ק"מ, י"ד) עושה שלום. מקדש השבת, על שם (בראשית ב', ג') ויקדש אותו. ומברך השביעי, על שם (שם) ויברך אלהים את יום השביעי. ומניח בקדושה לעם מדושני עונג, כמו (ישעיה ל', כ"ג) והיה דשן ושמן, ורצה לומר מקבלי הנאה דרך תענוג, כמו שנאמר (שם נ"ח, י"ג) וקראת לשבת עונג, וזהו באכילה ושתיה וכסות נקיה, והוא על שם (שם נ"ה, ב') והתענג בדשן נפשכם. זכר למעשה בראשית, צוה לנו את השבת, שנאמר (שמות ל"א, ט"ז) ושמרו בני ישראל את השבת, ונותן טעם למה, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ואינו אומר זכר ליציאת מצרים, ואף על פי שכתוב גבי שבת (דברים ה', ט"ו) וזכרת כי עבד היית במצרים, מפני שעיקר מצות שבת אינה אלא על שם ששבת, כי השבת היה קודם יציאת מצרים, אבל בקידוש של שבת הוא מזכיר שניהם, ובקידוש יום טוב אינו אומר כי אם זכר ליציאת מצרים בלבד, כי המועדים לא נצטוו בהם אלא זכר ליציאת מצרים, לא זכר למעשה בראשית. וכיצד היא ברכה זו מעין שבע, מגן אבות בדברו כנגד מגן אברהם. מחיה מתים במאמרו כנגד מחיה המתים האל הקדוש שאין כמוהו כנגד האל הקדוש. המניח לעמו ביום שבת קדשו וכו' כנגד רצה נא במנוחתנו. לפניו נעבוד ביראה ופחד כנגד רצה, שהוא עבודה. ונודה לשמו כנגד מודים. לאדון השלום כנגד שים שלום. ואומר רצה נא במנוחתנו וכו', וחותם ברוך אתה ה' מקדש השבת. ואומר קדיש תתקבל. וכתב אבי העזרי, שאין ליחיד לומר ברכה זו, שלא נתקנה אלא משום סכנת מזיקין, שבתי כנסיות שלהם היו בשדות, ותקנו אותם בשביל בני אדם שמאחרין לבא, שיסיימו תפלתם בעוד ששליח צבור מאריך, כדאיתא בפרק במה מדליקין יום טוב שחל להיות בשבת, שליח צבור היורד לפני התיבה ערבית אינו מזכיר של יום טוב בברכה מעין שבע. ומסיק טעמא, משום בדין הוא דאפילו בשבת לא בעי למימרה, ורבנן הוא דתקינו משום סכנה, מאי דתקון תקון, ומאי דלא תקון לא תקון. אלמא שאין להוסיף על מה שתקנו, ולא נתקנה אלא בצבור, כדמשמע לישנא דשליח צבור היורד לפני התיבה ערבית, אלמא שלא נתקנה אלא לשליח צבור. ותו, אנן דלית לן סכנה לא אמרינן לה אלא משום מנהג אבותינו. והרי"ף כתב, שאם רוצה היחיד לאמרה, אומרה בלא פתיחה ובלא חתימה. ואם תאמר בתפילת שאר לילי החול ולילי יום טוב למה לא תקנו לאמרה, שגם כן יש לחוש משום סכנת מזיקין. ויש לומר, כי בשאר לילי החול היו עסוקין כל איש במלאכתו, וכשגמר מלאכתו מתפלל ערבית בביתו, ולא היו באים לבית הכנסת, ולפיכך אין שם חשש, אבל בלילי שבתות היו באין לבית הכנסת, וחששו חכמים משום סכנת מזיקין, כי בלילי שבתות ובלילי רביעיות רגילין מזיקין לבא בישוב (פסחים קי"ב ע"ב) וגם בלילי יום טוב לא הוצרכו לתקן ברכה זו, שהרי אין שם סכנה אלא בשני לילות אלו שאמרנו. והטעם, מפני שכל שאר הלילות בני הכפרים משכימין ומעריבין בלילה, משום ספר תורה, שבליל שני משכימין ליום הכניסה, לשמוע קריאת התורה, ליל שלישי חוזרים לבתיהם, ליל רביעי נשארין בבתיהם, ליל חמישי משכימין ליום הכניסה, ליל ששי חוזרין לבתיהם, ליל שבת כל אדם בביתו, ובשבת לאחר אכילה באין בני הכפרים שבתוך התחום לשמוע הדרשה, במוצאי שבת חוזרין לבתיהם. והיינו דאמרינן בתענית (כ"ב ע"ב) ונתתי גשמיכם בעתם (ויקרא כ"ו, ד') אלו לילי רביעיות ולילי שבתות, שאין בני אדם מצויין בדרכים. וכתב בעל משמרת המועדות, שאף בשבת אחר יום טוב אומר ברכה מעין שבע, שהרי יש שומרי גנות ופרדסין, שמאחרין לבא כשאר ימות השנה.
מי שטעה בליל שבת, ופתח באתה חונן, ולא הזכיר של שבת, אם נזכר בתוך תפלתו, גומר אותה ברכה שנזכר בה, וחוזר ואומר של שבת, ואם לא נזכר עד שעקר את רגליו, חוזר ומתפלל של שבת. וכן כתב רב עמרם. וכתב רב משה גאון, שאם טעה ולא הזכיר אתה קדשת, אם שמע משליח צבור מגן אבות בדברו, שהיא ברכה אחת מעין שבע, מראש ועד סוף, יצא ידי חובתו. ורב נטרונאי כתב, שאפילו לא התפלל כלל אתה קדשת, ושמע משליח צבור מגן אבות בדברו מראש ועד סוף, יצא ידי חובתו. וכת הרב רבי יעקב בן הרא"ש, כיון שמחזירין אותו אם לא הזכיר של שבת, האיך יוצא בברכה אחת מעין שבע, ולא דמי למה שכתוב בהלכות גדולות. יחיד שלא הזכיר של ראש חודש ושמע משליח צבור התפלה מראש ועד סוף שיצא, דשאני התם, ששומע כל התפלה, אבל הכא דשאני יצא בברכה מעין שבע במקום שבע. ויותר קשה לרב נטרונאי שאמר שיוצא בה, ואפילו לא התפלל כלל, דהא קימא לן כרבן גמליאל, דאמר (ראש השנה ל"ד, ב') שליח צבור אין פוטר היחיד אלא בראש השנה ויום הכפורים, אבל בשאר ימות השנה לא. ועוד נראה לי, שאינו יוצא ידי חובתו בברכה מעין שבע מטעם אחר, שכיון שאפילו בשבת לא בעי למימרה, שלא תקנוה אלא משום מזיקים, ואם חל יום טוב בשבת אינו אומר בה בשל יום טוב, כמו שאמרנו למעלה, אינו יוצא בה ידי חובתו, וחוזר ומתפלל שבע ברכות. וכן מצאתי בתשובת הגאונים, שאם שכח אתה קדשת שמחזירין אותו.
ערבית נוהגין בכל המקומות בספרד לומר והוא רחום כשאר הימים, וכבר כתבנו למעלה בשם אבן הירחי שני טעמים על שנהגו לאמרו, ולפי הטעם השני ראוי לאמרו, וגם רב נחמן כתבו. וקורין קריאת שמע בברכותיה כשאר ימות החול, בלא גירוע ובלא תוספות, עד והושיענו בקרוב למען שמך. וחותמים ופרוס עלינו סכת שלום, ברוך אתה ה' הפורס סכת שלום עלינו ועל עמו ישראל ועל ירושלים, אין חותמין שומר את עמו ישראל לעד, מפני שאומר במדרש (עיין זוהר ח"א מ"ח ע"א פ"י) שבשבת אין צריכין שמירה, שהשבת שומר. ועוד דאמרינן בירושלמי (עיין ברכות פ"ד ה"ה) הא דתימא בחול, אבל בשבת אומר ופרוס עלינו סכת שלום, וכן כתבו הגאונים. וכן נוהגין במקצת מקומות, לאפוקי ממנהג איסביליא וטליטלא שנוהגין לחתום בשבת כמו בחול, ולא יתכן ואיני יודע למה חותמין בימים טובים ופרוס עלינו, ובשבת כשאר ימי החול. ונוהגין לומר פסוק (שמות ל"א, ט"ו ט"ז) ושמרו בני ישראל וגו' בין גאולה לתפלה, לומר שאם ישמרו ישראל את השבת כראוי מיד נגאלין. וכתב אבן הירחי, ואומרים בצרפת בשבתות ושמרו בני ישראל וגו', ובשאר מועדים (ויקרא כ"ג, ד') אלה מועדי ה' וגו' (שם מ"ד) וידבר משה את מעדי ה' וגו', תיכף לחתימת הפורס סוכת שלום עלינו, כלומר שיפרס סכת שלומו עלינו אם נשמרהו כראוי. וכן יסד החכם רבי אברהם בן עזרא ז"ל פיוט לשבת, כי אשמרה שבת אל ישמרני אות היא לעולמי עד בינו וביני, עד כאן. וברוב המקומות בספרד נוהגין לומר אחר פסוק ושמרו בני ישראל יראו עינינו וישמח לבנו, אלא שמשנים בפתיחתה, במקום יראו עינינו אומרים ישמחו השמים ותגל הארץ. ובימים טובים אינם אומרים אותה. ואיני יודע למה נשתנו שבתות מימים טובים, לומר בהם ברכה זו. והרב רבינו יעקב בן הרא"ש כתב שאין ראוי לאמרה אף בשבתות, שלא תקנו ברכה זו בחול, אלא לפי שתקנו לומר פסוקים שיש בהם שמנה עשרה הזכרות, תקנו לומר ברכה אחריהם, וכיון שאין אומרים פסוקים בשבת למה יאמרו הברכה שתקנו בשבילם. ואדוני אבי הרא"ש לא היה עונה אחריה אמן, מפני שהיה אומר שהיא ברכה לבטלה, עד כאן. וכן כתב אבן הירחי וכן כתב רב נטרונאי, והאריך הרבה, וסיים בדבריו, אתו רבנן בתראי ותקינו בתר שומר את עמו ישראל לעד למימר פסוקי דאית בהן שבחות וזמירות, וכיון דאמרינן פסוקי תקינו בתריהו ברכה, ודבר זה בחול, אבל בשבת, כיון דשכיחי מזיקין, וצריכי ישראל למיעל לבתיהון מקמי דליחשך, אי נמי מקמי אעקורי שרגא, סלקוה לתוספת שהוסיפו, ואוקמה אדתנן ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, וכן המנהג בישיבה שלנו, ובבית רבנו שבבבל, שאין לומר שומר את עמו ישראל לעד, וחותמין במקומו הפורס סוכת שלום, וקדיש לאלתר.
אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, משנה זו באה לפרש שמן שריפה שחשבנו למעלה עם שאר שמנים הפסולים, והכי קאמר, מה שפסלנו למעלה שמן שריפה, לא מפני שאינו נמשך אחר הפתילה אלא משום שאין שורפין קדשים ביום טוב, כי שריפתו היא מלאכה, ואינו מותר ביום טוב אלא אוכל נפש בלבד, ונקרא שמן שריפה, משום דלשריפה הוא עומד, ולא לדבר אחר. ואמר הכתוב בקדשים (שמות י"ב, י') ולא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו, בא הכתוב ליתן לו בוקר שני לשריפתו, לומר שאין שורפין אותו ביום טוב, כלומר שאם חל יום טוב ערב שבת אינו יכול להדליק בו בערב, מפני שצריך להדליק מבעוד יום, ועדיין הוא יום טוב, ואסור, כמו שאמרנו, אבל בשאר ערבי שבתות מותר, ולא גזרינן כל ערבי שבתות אטו ערב שבת שחל בו יום טוב, אבל בכל ערבי ימים טובים גזרינן, שאם תתיר בו להדליק בו בערב יום טוב לצורך יום טוב, יש לחוש שמא יוסיף עליו שמן עוד, ועובר משום דאין שורפין קדשים ביום טוב מה שאין לגזור כן בכל ערבי שבתות, שהרי בדל הוא מנר שבת, ואינו נוגע בו כלל, רבי ישמעאל אומר אין מדליקין בעטרן, מפני כבוד השבת. עטרן, פסולת היוצא מן הזפת, וריחו רע, ולפיכך אסור. ואם תאמר למה אמר מפני כבוד השבת, תיפוק ליה שהרי אינו נמשך אחר הפתילה, אפילו בעוד שהזפת בתוכו, כמו שאמרנו למעלה ולא בזפת, כל שכן בעטרן שהוא פסולת. וחכמים מתירין בכל השמנים, בשמן שומשומין, גינגולי בלעז. בשמן אגוזים, ידוע. בשמן צנונות, פיגלא בערבי. בשמן דגים הם קרבי דגים שנמוחו. בשמן פקועות, עלקם בערבי. בעטרן ובנפט, ידוע. רבי טרפון אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד, ואין הלכה כמותו, רק הלכה כחכמים בכולן, חוץ מהא דתנינן במתניתין, אין מדליקין בצרי, והוא שמן אפרסמון, גזירה שמא יסתפק ממנו לסיכת גופו, וחייב משום מכבה. ונפט גם כן אסור, והוא מין שמן שריחו רע, ויש בו שני מינין, האחד שאינו לבן, והשני הוא לבן, ויש בו סכנה, מפני שהוא עף (כ"ו ע"א) כלומר, שהשלהבת היוצאה מחמת שמנה מתפרדת מן הפתילה כשעולה למעלה, ונאחזת בכתלי הבית, אם נדבק בהן שמן או חלב, או נאחזת בפני האדם ובראשו, אם נמשח בשמן. וזה אפילו בחול אסור. וטעם איסור כל אלו הפתילות הוא, מפני שאין השלהבת עולה יפה, והאור מסכסכת בהן, ואין אורם צח, ויבא לתקן הנר בשבת, ושמנים גם כן מזה הטעם אסורין, שמחמת עביין אינם נמשכים אחר הפתילה, ואין להם אור צח, וצריך לתקן הנר תמיד. וכתבו רוב המפרשים, שאלו הפתילות והשמנים שאסרו חכמים, דוקא כשהפתילה והשמן פרודין זה מזה, כדרך שעושין לשמן זית, בין שהיה השמן כשר והפתילה פסולה, בין שהיתה הפתילה כשרה והשמן פסול, אבל אם היו דבוקין זה עם זה מותר ונפקא מינה אבוקה של שעוה.
<h2>דף כה:</h2>
וכתב הרב רבינו גרשון בן רבי שלמה, הדלקת הנר בשבת היא חובה, מפני שהיא מכלל עונג שבת. ועוד אמרינן (כ"ג ע"ב) נר חנוכה ונר ביתו, נר ביתו עדיף. נר ביתו וקידוש היום, נר ביתו עדיף, משום שלום ביתו, וכיון דחזינן דעדיף וקודם מקידוש היום שהוא דבר תורה, ומנר חנוכה שהוא פרסומי ניסא, שמע מינה מצוה גדולה היא, וחובה לעשותה. ומברכין על הדלקתה ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת. אבל הדלקת נר יום טוב לא נהגו לברך, שאינה מצוה וחובה כמו בשבת, שהיא מכלל עונג שבת, אבל ביום טוב, שמחת יום טוב מצאנו, עונג יום טוב לא מצאנו עד כאן. ובעל משמרת המועדות כתב שצריך לברך על הנר בלילי ימים טובים. וכתב הרא"ש כי בלילי יום הכפורים צריך לברך על הנר כמו בשבת, משום שלום הבית. נר שהיתה דולקת מערב שבת והגיע עת לדליק נר שבת. יש אומרים שאין חייב לכבותה ולחזור להדליקה, וגם לא להדליק נר אחרת. ורבינו תם כתב שמכבה אותה וחוזר ומדליקה לשם שבת, כדאמר לה ההוא סבא תנינא (כ"ג ע"ב) ובלבד שלא יקדים ולא יאחר.
<h2>דף כז:</h2>
כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן, שמצאנו שהכתוב קראו עץ, שנאמר (יהושע ב', ו') ותטמנם בפשתי העץ הערוכות לה על הגג. וקנבוס וצמר גפן מותר להדליק בהם, מפני שאינם יוצאין מן העץ, דאמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות מ' ע"ב) היכא דכי שקלת לפירא ליתיה לאילנא, כגון חטה ושאר מיני זרעים, מברכין בורא פרי האדמה, וקנבוס וצמר גפן אי שקלת לפירא ליתיה לאילנא, ואף על פי שהפשתן הוא כן, מכל מקום הכתוב קראו עץ. ודלא כרש"י שפירש כל היוצא מן העץ כגון קנבוס וצמר גפן, ועוד אמרינן במנחות (ט"ו ע"ב) קנבוס ולוף אסרה תורה, שאר זרעים דרבנן, אלמא זרע הוא, ואינו עץ. כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן. שאם מת אדם באהל של אבנים או רעפים או תקרת עץ, אין האהל מקבל טומאה, אבל אם מת באהל פשתן או עור או נוצה של עזים האהל והכלים טמאים, שנאמר (במדבר י"ט, י"ח) והזה על האהל ועל כל הכלים, ואנו לומדים (כ"ח ע"א) אהל אהל ממשכן, שנאמר (שמות מ', י"ט) ויפרוש את האהל על המשכן. ומצאנו כי אהל המשכן היה שש ועזים ועורות תחשים, וכבר פירשנו כי פשתן נקרא עץ.
<h2>דף כח:</h2>
פתילת הבגד שקפלה רצה לומר כרכה כמין פתילה. ולא הבהבה, רצה לומר שחרך אותה על השלהבת, כדי שיאחוז בה האור היטב. רבי אליעזר אומר טמאה היא, ואין מדליקין בה, רבי עקיבא אומר טהורה היא, ומדליקין בה. בגמרא מוקים פלוגתייהו בבגד שהוא שלוש על שלוש מצומצמות, והוא מקבל טומאה שראוי הוא לעשות ממנו טלאי. וביום טוב שחל להיות ערב שבת עסקינן, וסובר רבי אליעזר שאף על פי שקפלה עדיין בשיעורה היא קיימת כבתחלה, הואיל ולא הבהבה, ומקבלת טומאה. וכיון שמקבלת טומאה הוי כלי, ואין מדליקין בה. דלכולי עלמא אין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת, מפני שאינה דולקת יפה, וגזירה שמא יטה. וכיון דהוי כלי אינו יכול להבהבה, מפני שמיד נעשית שברי כלים. ואמרינן במסכת ביצה (ל"ב ע"א) אמר רב יהודה מסיקים בכלים, ואין מסיקין בשברי כלים ביום טוב, מפני שהם מוקצה, ומשום יום טוב שחל להיות ערב שבת גזרו בכל שבתות השנה. ורבי עקיבא סובר, כיון שקפלה כבר נתמעט שיעורה, ואף על פי שלא הבהבה אינה מקבלת טומאה, וכיון שאינה מקבלת טומאה לא הוי כלי, ומדליקין בה, שאף על פי שהבהבה אינה נקראת שברי כלים, אלא עץ בעלמא, ומותר להדליק בה אפילו ביום טוב שחל להיות ערב שבת, וקיימא לן הלכה כרבי עקיבא מחברו.
<h2>דף כט:</h2>
לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת, טפה טפה על הפתילה, כדי שיתקיים הנר זמן רב, גזרה שמא לקלות השפופרת יסבור שלא ינענע הנר, ויקח אותה, ויסתפק ממנה, והשמן כבר הקצהו להדלקה, ואם יסתפק ממנו הרי גורם כיבוי, ואסור, ואפילו של חרס, שהיא כבדה ומאוסה, ולא נחוש שיקחנה, שמא ינענע הנר, אפילו הכי אסור, ואין צריך לומר אפילו היתה מכסף או מזהב. ורבי יהודה מתיר, שאינו גוזר שמא יסתפק ממנו, שהרי הוא רואה שהוא עשוי בענין שמטפטף השמן על הפתילה שהיא תחתיו, ואין הלכה כמותו. ואם חיברה היוצר מתחילה, כלומר הנר והשפופרת מותר, מפני שהוא כלי אחד, ואין שום אדם בישראל שינענע הנר בשבת. ולאו דוקא יוצר, אלא אפילו אם חיברה בעל הבית בסיד או בחרסית, ונעשית חזקה כשל יוצר מותרת, לא ימלא אדם קערה שמן ויתננה בצד הנר, כלומר סמוך לנר, ויתן ראש הפתילה שהיא דולקת בנר בתוכה, כדי שתשאוב השמן, ולא תכבה מהרה. והטעם, גזירה שמא יסתפק, ורבי יהודה מתיר, ואין הלכה כמותו. והוצרכו ליכתב אלו השלוש מחלוקות, דהיינו שפופרת ושל חרס וקערה. דאי אשמעינן שפופרת של ביצה בלבד, הוה אמינא הוא שאוסרין חכמים, שמשום קלותה יבא ליקחנה, אבל בשל חרס שהיא כבדה ומאוסה היו מודים לרבי יהודה, צריכא. ואי אשמעינן של חרס, הוה אמינא בזה הוא שמתיר רבי יהודה, מהטעם שאמרנו, אבל בשל ביצה היה מודה לחכמים, צריכא. ואי אשמעינן שפופרת ושל חרס, הוה אמינא באלו הוא שמתיר רבי יהודה, מפני שאין שום דבר שמשתף אותם עם הנר, אבל קערה שיש שם פתילה שמשתפת אותה עם הנר היה מודה לחכמים צריכא. ואי אשמעינן קערה בלבד, הוה אמינא בזה הוא שאוסרים חכמים, מהטעם שאמרנו, אבל בשפופרת ושל חרס היו מודים לרבי יהודה, צריכא. והלכה כחכמים. המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני גוים, כגון פרסיים, שיש להם יום איד שאין מניחין נר אלא בבית עכו"ם שלהם. מפני ליסטים, שלא יראו שיש שם אדם ויהרגוהו. מפני רוח רעה, שיש בני אדם שדרכם שידמו דמיונות אם הנר דלוק בעת שנתם בענין שיבאו לידי רוח רעה, ויצאו מדעתם, ואם יכבו הנר נוח להם, פטור אבל אסור. ואם בשביל החולה שיישן פטור. ואפילו לרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, היכא דאיכא סכנה מותר, והוא שלא יהיה שם שום דבר שמונע ממנו האור, ואי אפשר שיוליכוהו למקום אחר. אבל אם אין בו סכנה לא יכבה, ואם כיבה פטור, לרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ולרבי יהודה חייב. והאי דקתני במתניתין פטור, משום דקא בעי למיתנא סיפא חייב. תנא רישא פטור, שודאי מותר הוא לגמרי אם הוא מסוכן, כמו שאמרנו. ושיעור משנה זו כך הוא, מפני גוים מפני לסטים מפני רוח רעה פטור. ואם בשביל החולה שיישן מותר. כחס על הנר שלא ישרף בלהב, כחס על השמן, כדי שיעשה ממנו צרכו ליום אחר. כחס על הפתילה, כדי שתשאר לו, שימצא אותה לליל אחר. שיוכל להדליקה, חייב. והוא אליבא דרבי יהודה. רבי יוסי פוטר בכלן. מסיק בגמרא, דסבירא ליה כרבי שמעון. חוץ מן הפתילה, מפני שהיא עושה פחם, רצה לומר עושה מעשה פחם, שהכיבוי הוי מלאכה הצריכה לגופה. והאי פתילה שצריכה להבהבה הוא, שעל ידי הכיבוי מתקנה, ובהא אפילו רבי שמעון מודה. ואין הלכה כרבי יוסי.
<h2>דף ל.</h2>
ונהגו לומר כשמחזירין אותו ברוך ה' אשר נתן מנוחה וגו' עד כי ה' הוא האלהים אין עוד והוא כתוב במלכים (מלכים א ח', ס'), ומוסיפין פסוקים מפוזרים. ואחר כך אומר מזמור לדוד הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז וגו' (תהלים כ"ט), מפני שנאמר על מתן תורה, שנאמר בו וירקידם כמו עגל, וכתיב (שם ס"ח) במזמור יקום אלהים יפוצו אויביו, למה תרצדון הרים גבנונים (שם י"ז). ודכולי עלמא אותו המזמור נאמר על מתן תורה. ומוסיפין בסופו שאו שערים ראשיכם וגו', שאמרם שלמה כשהכניס הארון לבית קדשי הקדשים, כדאיתא בשבת בפרק במה מדליקין (ל' ע"א) ובמסכת מועד קטן (ט' ע"א), ואומר יהללו את שם ה' וגו'. ואומרים שובה למעונך וכו', ואומר קדיש עד לעילא ומתפללין.
והולך שליח צבור להוציא ספר תורה, ואומר בהליכתו (דברים ד', ל"ה) אתה הראית לדעת, ופסוקים מפוזרים. והטעם שנהגו לומר אתה הראית לדעת, מפני שנאמר על קבלת התורה, והתורה ניתנה בשבת. (מלכים א ח', נ"ז) יהי ה' אלהינו עמנו וגו', שלמה אמרו על בנין הבית. קומה ה' למנוחתך וגו' כהניך ילבשו צדק וגומר בעבור דוד עבדך וגו', שאמרם שלמה כשהכניס הארון לבית קדשי הקדשים כשדבקו שערים זה בזה ולא יכלו להכניסו כדאיתא בפרק במה מדליקין ובפרק קמא דמועד קטן. ומוציא ספר תורה, ואומר אשרי העם שככה לו וגו' גדלו לה' אתי וגו', ועולה בספר לתיבה ואומר ישמחו השמים ותגל הארץ ויאמרו בגוים ה' מלך, ישמח הר ציון תגלנה בנות יהודה למען משפטיך. על הכל יתגדל ויתקדש וכו' כמו שפרשנוהו למעלה. ומה שמוסיפין אלו השני פסוקים בשבת בתחילה, ישמחו השמים וישמח הר ציון, הטעם כמו שפירשנו בישמח משה. ועוד שלפי שהעולם הבא דומה לשבת, שאז יהיה ה' אחד ושמו אחד, וזהו ויאמרו בגוים ה' מלך.
<h2>דף לא:</h2>
על שלוש עברות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר. פירוש, אם אינן נזהרות בשלוש מצות אלו. וטעם בשעת לידתן, מפני שהיא עת פקודתן, ואמרינן עלה בגמרא (ל"ב ע"א) אמר רבא נפל תורא חדד לסכינא. ומפרש בגמרא הטעם שמתות על אלו השלושה, דרש ההוא גלילאה עלה דרב חסדא. אמר הקדוש ברוך הוא, רביעית דם נתתי בכם, פירוש, הוא הדם הצלול שבלב, שממנו משתית הלב, וחיי האדם תלויין בו. על עסקי הדם הזהרתי אתכם, שלא תשמשו עד שתטהרו במעין ובור ומקוה מים. ראשית קראתי אתכם, שנאמר (ירמיה ב', ג') קודש ישראל לה' ראשית תבואתה. על עסקי ראשית הזהרתי אתכם, זו חלה, שנאמר (במדבר ט"ו, כ') ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה. נשמה נתתי בכם, הקרויה נר, שנאמר (משלי כ', כ"ז) נר אלהים נשמת אדם. על עסקי נר הזהרתי אתכם, זו הדלקת נר ערב שבת, אם אתם מקיימין אותה מוטב, ואם לאו אני נוטל נשמתכם מכם. בירושלמי (שבת פ"ב ה"ו) מפרש, אדם הראשון חלה טהורה היה לעולם שנאמר (בראשית ב', ז') וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו'. ואתיא כההוא דאמר רבי אסא בר קצרתא, משהאשה הזאת מקשקשת עסתה במים היא מגבהת חלתה, וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות חלה לאשה. אדם הראשון דמו של עולם היה, שנאמר (שם ט', ו') שופך דם האדם באדם דמו ישפך וגו'. וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות נדה לאשה. אדם הראשון נרו של עולם היה, שנאמר (משלי כ', כ"ז) נר ה' נשמת אדם, וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות הנר לאשה. ותמצא כי חוה נוטריקון חלה וסת הדלקה, שאלו השלושה הן מוטלות על הנשים, מפני שהם מצויות בבית, ועוסקות בצרכי הבית.
<h2>דף לד.</h2>
ולאחר הקידוש נהגו לומר משנת פרק במה מדליקין, מפני שיש בה דיני הדלקה, ושלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה. ומה שלא נהגו לומר דיני הטמנה, במה טומנין וכירה שהסיקוה, משום טורח צבור, אי נמי מפני שנר שבת הוא משום שלום הבית, הוצרך להזהיר עליו יותר. ושמעתי שיש מקומות שאומרים פרק זה בין המנחה לערבית, וישר בעיני. כי קריאתו אחר ערבית מה תועיל. אז אינו עת לתקן פתילותיו ונרותיו, ויעשה מלאכה, מה שהיה היה, אבל כשקורא אותו בין המנחה לערבית, אם שכח מלתקן ילך ויתקן. וכתב הרב רבי יעקב בן הרא"ש, באשכנז נוהגין שלא לאמרו ביום טוב שחל להיות בערב שבת, מפני שאינו יכול לומר עשרתן.
שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו, משום שלום הבית צריך לאמרם, לפי שאם לא עישר, כיון שאין לו דבר מותר לאכול אין שלום מצוי בבית, וגם אם לא עירב, כיון שאין מותר לו לטלטל, אין שלום מצוי בבית. ואם לא הדליקו הנר, כיון שאינו יכול לאכול, אין שלום מצוי בבית. וצריך לאמרם בנחת כדי שלא יטיל אימה יתירה, שאם ימהר הרבה להזכירה יפשעו, ויאמרו עדיין יש שהות ביום. ערב שבת עם חשכה, סמוך לחשכה. עשרתן, פירות האילן לסעודת שבת. ואף על פי שמותר לאכול מהם בחול אכילת עראי, אבל בשבת אסור, דכל אכילת פירות שיאכל אדם בשבת לכבוד השבת, אפילו תמרה אחת או ענבה אחת, אכילת קבע נקראת, מפני שמקיים בה וקראת לשבת עונג. ערבתן, ואפילו ערובי תחומין, שהרי קודם בין השמשות הוא. הדליקו את הנר בלשון צווי שהרי הוא רואה אם יש שם נר או לא. אבל בעישור ובעירוב שאינו יודע אמרם בלשון שאלה. אי נמי מפני שלא הגיע זמן הדלקת הנר, שהרי קודם בין השמשות הוא, ואמרינן ובלבד שלא יקדים, ובלבד שלא יאחר, ופשיטא הוא שלא הדליקו, ולפיכך הוא מזכיר אותם שידליקו, אבל אם הקדימו השנים הראשונים הרי הם זריזים ונשכרים, לפיכך שואל אותם אם עשו כמנהג זריזים, שמקדימים למצות. ספק חשיכה ספק אינה חשיכה, והוא הנקרא בין השמשות, ובגמרא (ל"ד ע"ב) פליגי בה רבי יהודה ורבי יוסי, רבי יהודה אומר משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות, ורבי יוסי אומר כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו, פירוש, נקודה אחרונה שביום שבה הלילה מתחיל והיום כלה, ובדברי רבי יהודה פליגי רבה ורב יוסף, רבה אמר כל מילתא דרבי יהודה בין השמשות הוא. ורב יוסף אומר משתשקע החמה. וכל זמן שפני מזרח מאדימין יום, הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון בין השמשות. ושניהם מודים שאם הכסיף העליון והשוה לתחתון שהוא לילה. ופסק תלמודא דהלכה כרבי יהודה לענין שבת. וכרבי יוסי לענין תרומה, שלא יאכלו כהנים שנטמאו התרומה עד שיראו שלשה כוכבים בינוניים, שהוא ודאי תחילת לילה. והאי פיסקא לא ידעינא אי אליבא דרבה, או אליבא דרב יוסף. ומילתא דאיסורא היא, ואזלינן בה לחומרא. ומיד שתשקע החמה בין השמשות הוא, ואין מעשרין את הודאי, מפני שהוא כמתקן. וזה הטעם שאין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות, דשמא הוא לילה, והוי ספיקא דאוריתא ולחומרא. אבל מעשרין את הדמאי, מפני שאינו כמתקן, דרוב עמי הארץ מעשרין הם. ומערבין, ודוקא ערובי חצרות, אבל ערובי תחומין דחמירי אין עושין בין השמשות, שהוא ספק, כדמוכח בערובין (ע"ו ע"א) וטומנין את החמין בדבר (שמוסיף) [שאינו מוסיף] הבל, משום דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן, ולא נחוש שמא ירתיח, אבל אם ודאי חשיכה אסור להטמין, גזירה שמא ימצא קדרתו צוננת וירתיחנה. ואומר אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו' (ברכות ס"ד ע"א) ואחר כך אומר שליח צבור קדיש שלם, וכל העם נפטרים לבתיהם לשלום. וכתב אבן הירחי, מנהג צרפת כשחל יום טוב בערב שבת, שאין אומרים במה מדליקין, מפני שאין יכול לומר עישרתן ערבתן, שאין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב, עד כאן. ובספרד אומרים אותו, וכן נראה בעיני, שאין צריך למנעו, שאין לומר שמא יבואו להגביה תרומות ומעשרות כשיבנה בית המקדש, שאין האנשים טועים בזה.
<h2>דף לה:</h2>
וכתב בעל הלכות גדולות שקבלת שבת תלויה בהדלקת הנר, שכיון שהדליק חל עליו שבת, ואסור במלאכה, והתוספות כתבו שאינה תלויה בהדלקת הנר, שאפלו לאחר שהדליק של שבת לא חל עליו שבת, אלא תלויה בתפילת ערבית, שמשהתפלל ערבית חל עליו שבת.
<h2>דף פח:</h2>
ראה והתקין צורת הלבנה, הוא נקשר עם קרא לשמש, וכן הוא הפירוש, כשקרא לשמש וראה שיבואו בני אדם לטעות אחריו לעבדו, אז התקין צורת הלבנה, כדי שימנעו מלטעות אחריו, כי יראו שהם שנים, והכי איתא בירושלמי ובבראשית רבה. ואמר צורת הלבנה, ולא אמר אור הלבנה, כי הלבנה היא גוף שחור, אין לה אורה, אלא מה שמקבלת מאור השמש, ולפיכך אורה נוסף וחסר כפי התקרבה אל השמש, וכפי התרחקה ממנו. ויש מפרשים, ראה והתקין צורת הלבנה, ראה שקטרגה לבנה על השמש, ומיעט צורתה, ואחר כך נתן לה כוכבים לסיוע לה, ולתקן צורתה. כדאיתא בפרק אלו טריפות (חולין ס' ע"ב) דרש רבי שמעון בן עזאי, מאי דכתיב, ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, וכתיב את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה, אמרה ירח לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. אמר לה, לכי ומעטי את עצמך, אמרה לפניו בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי. אמר לה לך ומשל ביום ובלילה, ומאי רבותא בשרגא בטיהרא. פירוש, נר בצהרים אינו מאיר, אמר לה, זיל לימנו בך ימים ושנים. יומא נמי לא סגי דלא מנו ביה תקופתא, שנאמר והיו לאותות ולמועדים, אמר לה זיל ליקרו צדיקים בשמך, יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן, ולא היה מיתבא דעתה, אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח. והיינו דאמר ריש לקיש, מה נשתנה שעיר של ראש חודש, שנאמר בו חטאת לה', אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח. ועל זה אמרינן בשבת בפרק אמר רבי עקיבא, (שבת פ"ח ע"ב) תנו רבנן הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינם משיבים, עושין מאהבה, ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. והטעם שנמשלו לשמש, ששמע ללבנה מקטרגת עליו ושתק, והחכם רבי אברהם בן עזרא ז"ל פירש טעם קיטרוג הלבנה על השמש, וזה לשונו, ידוע בחכמת המזלות כי שנים כוכבים שיהיה ביניהם חצי הגלגל, שהם ק"פ מעלות, הוא מבט כוכב, והוא מקטרג עמו, ובעבור זה אמרו כי הבית השביעי שהוא המזל השוקע הוא בית המלחמות, והנה אור הכוכבים לא יחסר כאשר יחסר אור הלבנה, כי אין לה אור, בראיות גמורות, כי אם מהשמש לבדה, ומשעה שתהיה הלבנה לנוכח השמש, אז הוא אלכסון הלבנה כאלכסון השמש, וזה טעם הגדולים, אז תקטרג על השמש, ואז יחל חסרון הלבנה, עד שיעדר אורה מהעולם, שלא בעת התחברות המאורות, והשם צוה לעשות בו שעיר חטאת, כי השם הוא הסיבה הראשונה לחסרון אורה, עד כאן.
<h2>דף קיז:</h2>
וחייב לבצוע על שתי ככרות, ומברך המוציא, דאמרינן כל כתבי הקדש אמר רבי אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת, שנאמר (שמות ט"ז, כ"ב) לקטו לחם משנה. אמר רב אשי חזינא לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא, פירוש מן העליונה, דנקיט תרתי, משום דכתיב לקטו לחם משנה, ובצע חדא, דאי אמרת ליבצע תרתי מתחזי כרעבתנותא. ואוכל ומברך ברכת המזון.
<h2>דף קיח.</h2>
ומצוה על כל איש לאכול קודם חצי היום, כדי לקיים מצות עונג שבת כדאמרינן בירושלמי (תענית פרק ג') רבי אחא ורב אבהו בשם רבי יוסי ברבי חנינא אמר, אסור להתענות בשבת עד שש שעות. והדרשנים אומרים אסמכתא לזה, ממה שנאמר (ישעיה נ"ח, י"ג) וקראת לשבת ענג, ענג כתיב חסר ו"ו, לרמז שצריך לאכול קודם שש שעות, ושמעתי בשם הרב רבי זרחיה הלוי, שאמר, כל מי שאינו אוכל בשבת חמין, צריך לעשות בדיקה אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין. ויש מן האומרים על שמאל שהוא ימין. וכל המאמין להבשיל ולהטמין, הוא המאמין, ויזכה לראות בקץ הימין.
<h2>דף קיח:</h2>
ואחר כך אומר ברוך שאמר. וכתב אבן הירחי, ראיתי מנהג ספרד לומר ברוך שאמר בחול ובשבת וביום טוב לפני כל המזמורים, וכן בדין, שהיא ברכה דלפני פסוקי הזמירות. ועוד שהוא אומר ובשירי דוד עבדך נהללך וכו', נמצא שעדין לא הללנוהו בשירים, ומנהג ספרד ופרובינציה להתחיל בשבת ויום טוב אחרי הברכות והקרבנות לפני ברוך שאמר הזמירות של שבת. ויראה הטעם למנהגם, לפי שאין לברך עד שיתאספו כל הקהל הגדול, ויצאו ידי חובתן בשמיעת הברכה ובענית אמן, ולפי שאין הכל בקיאין בברכה, אומרה שליח צבור לבדו בקול רם עד כאן. ועוד נראה לי טעם אחר, לפי שתקנת חכמים לקרות זמירות שבסוף תהילים, ולברך לפניהם ברוך שאמר, ולאחריהם ברכת ישתבח, ואין להוסיף בינתים מזמורים אחרים. ועתה שנהגו להוסיף מזמורים בשבת, קבעו אותם קודם ברוך שאמר, כדי להניח תקנת הראשונים כמו שהיתה. ואומר מזמור לתודה. וכתב אבן הירחי, בצרפת נהגו שלא לומר בשבתות וימים טובים מזמור לתודה, לפי שאין מביאין קרבן תודה בשבת. ואמרינן בשבועות (ט"ו ע"ב) כי על קרבן תודה היו אומרים אותו ע"ב. אבל בפרובונציה וספרד אומרים אותו ולא יתכן, עד כאן. אני אומר כי יתכן לאמרו, ואין צריך למנעו, שאין לומר שמא יבואו להקריב תודה כשיבנה בית המקדש, שאין האנשים טועים בזה. ואומר מזמור שיר ליום השבת וגו', לא יבין את זאת בלא ו"ו בתחילה. נאוה קדש, האל"ף נקראת, והיא נקודה בשו"א ופת"ח. ואומר יהי כבוד ה' לעולם וגו'. ואומר אחר כך אשרי יושבי ביתך וגו', ושאר המזמורים, ושירת הים עד ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, כמו שאומרים בחול.
שחרית של שבת נכנסין לבית הכנסת, ומתחילין מאשר יצר את האדם עד אשה ריח ניחוח לה', ואחר כך אומר (במדבר כ"ח, ט') וביום השבת שני כבשים וגו'. והטעם שאומר אלו שני הפסוקים שהם של קרבן מוסף שבת בתפילת שחרית וביום טוב ובראש חודש אין אומר הפסוקים של קרבן מוסף יום טוב וראש חודש, לפי שבשבת אין מוציאין ספר תורה שני למוסף וביום טוב ובראש חודש מוציאין. ורבינו סעדיה כתב שאין לאמרם לפי שאין לומר של מוסף בתפילת שחרית. וכן כתב אבן הירחי ובעל המנהגות. ובספרד נהגו לאמרם וכן כתב רב עמרם. ואומר איזהו מקומן. ואחר כך מוסיפין י"ב מזמורים על שאר ימי השבוע, ואלו הן. הודו לה' קראו בשמו, והוא כתוב בדברי הימים (א' ט"ז ח') עד והלל לה', ומוסיפין בסופו פסוקים מפוזרים מהתהילים. השמים מספרים כבוד אל (תהילים י"ט). רננו צדיקים (תהילים ל"ג). לדוד בשנותו (תהילים ל"ד). תפילה למשה (תהילים צ'). יושב בסתר עליון (תהילים צ"א). הללויה שעומדים בבית ה' (תהילים קל"ה). מזמור שירו לה' (תהילים צ"ח). שיר למעלות אשא עיני אל ההרים (תהילים קכ"א). שיר המעלות לדוד לולי ה' (תהילים קכ"ד). הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (תהילים קל"ו). מזמור שיר ליום השבת (תהילים צ"ב). והטעם שמוסיפין מזמורים אלו בשבת, כדי להכיר בין שבת לחול, ויתקיים הפסוק שאומר ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם, וגם בימים טובים נהגו לאמרם, שגם הם נקראו שבתון ומקראי קודש, ומקדשים אותם על הכוס, כמו בשבת. וכתב רבינו סעדיה, כי בימים טובים אין אומרים מזמור שיר ליום השבת, אלא מתחיל מן טוב להודות לה', חוץ מיום הכפורים שאומרים אותו, ואף על פי שאינו שבת, עד כאן. ומיהו נהגו לאמרו אף בימים טובים, מהטעם שאמרנו. ויש רמז באלו המזמורים לעשרה מאמרות שבהם נברא העולם. הודו לה' קראו בשמו הוא כלל לעשרה מאמרות. השמים מספרים כבוד אל כנגד מאמר ראשון, שהוא בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. רננו צדיקים בה' כנגד מאמר שני, שהוא יהי אור, שנברא בתחילה לצדיקים, ואחר כך גנזו להם לעתיד. לדוד בשנותו את טעמו לפני אבימלך ויגרשהו וילך, כנגד מאמר שלישי, שהוא יהי רקיע, שחלקו המים העליונים מהתחתונים, וגרשם אלו למעלה ואלו למטה. תפלה למשה כנגד מאמר רביעי, שהוא יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה, וכתיב יראה אל עבדיך פעלך, דהיינו גילוי היבשה. יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן כנגד מאמר חמישי, שהוא תדשא הארץ דשא, שברא לבריות דשא, כדי לחיות בו, ולהתלונן בצילו. הללויה שעומדים בבית ה' בחצרות בית אלהינו כנגד מאמר ששי, שהוא יהי מאורות, שבראם כדי לשמש אותו בחצרותיו, שעומדים לשון שימוש, כדמתרגמינן והוא עומד עליהם (בראשית י"ח, ח') והוא משמש עלויהון. מזמור שירו לה' שיר חדש כנגד מאמר שביעי, שהוא ישרצו המים, וכתיב ירעם הים ומלואו, וזהו כי נפלאות עשה. שיר למעלות אשא עיני אל ההרים כנגד מאמר שמיני, שהוא תוצא הארץ נפש חיה, וכתיב אל יתן למוט רגליך, שאף על פי שיאכל אדם דשאים, ויכול לחיות בהם, אפשר שימוטו רגליו, ולא יהיה לו כח ללכת בהם, אם לא יאכל בשר. שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו כנגד מאמר תשיעי, שהוא נעשה אדם, וזהו לולי ה' שהיה לנו, שעשאנו בצלמו, היינו כבהמות. הודו לה' כי טוב כנגד מאמר עשירי, שהוא פרו ורבו, כדי שנולדו הטובים והצדיקים להודות לו, וכתיב כי לעולם חסדו, וזהו (תהילים פ"ט, ג') עולם חסד יבנה, דהינו פריה ורביה. מזמור שיר ליום השבת, רמז ליום השביעי, שבו שבת ממלאכה. הודו לה' קראו בשמו, כבר אמרנו שהוא כתוב בספר דברי הימים (א' ט"ז, ח') ובתהילים הוא גם כן כתוב במזמור אחר (ק"ה) מהודו לה' עד ולנביאי אל תרעו, ובמזמור שירו לה' שיר חדש שירו לה' כל הארץ (צ"ו, א) הוא כתוב עד תכלית המזמור. ויש ביניהם שינוי במקצת מלות. ומשפטי פיהו בו"ו בתחילה. לך אתן ארץ כנען, ואין שם את, ובתהילים כתוב את. לא הניח לאיש בלמ"ד. ובנביאי אל תרעו בבי"ת, ובתהילים בלמ"ד. ומהולל מאוד בו"ו בתחלה. כי כל אלהי הכ"ף של כל בדגש, וצריך להפסיק מעט בין כי כל אלהי העמים אלילים, ובין וה' שמים עשה, שלא יהא כחוזר למעלה חס ושלום. השתחוו לה' בלא וא"ו בתחילה. חילו מלפניו בלמ"ד, ובתהילים מפניו בלא למ"ד. יעלוץ השדה בצדי"ק, ובתהילים בזי"ן. ואמרו הושיענו, ובפסוק האחר שאנו אומרים אחר כן שהוא דומה לזה, והוא כתוב בתהילים, אין בו ואמרו. בזה כתוב אלהי ישענו, ובאחר כתוב ה' אלהינו. בזה כתוב וקבצנו והצילנו, ובאחר אינו כתוב אלא וקבצנו בלבד. בזה כתוב ויאמרו כל העם, ובאחר כתוב ואמר כל העם. בזה כתוב והלל לה', ובאחר כתוב הללויה. וישעך תתן לנו, היו"ד בסגו"ל. וכופלין ה' מלך ה' מלך, כדי להודיע יחוד מלכותו בשבת, ליום שכולו שבת, וכן מזמור שיר ליום השבת, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. במזמור השמים מספרים, ללילה יחוה דעת, הלמ"ד הראשונה בדגש. ובקצה תבל בו"ו בתחילה. לשמש שם אהל בלא ו"ו בתחילה. והוא כחתן הכ"ף בדגש. על קצותם בלמ"ד. במזמור רננו צדיקים, ייראו מה' כל, בשני יודין בתחילה. אל כל יושבי הארץ בלמ"ד. אל כל מעשיהם בלמ"ד. ומגיננו הוא בו"ו בתחילה. במזמור לדוד בשנותו את טעמו, ומכל מגורותיו בו"ו בתחלה. כל טוב, בחולם בין הטי"ת והו"ו, הצילני ה', בדגש הנו"ן. ומזמור זה חברו דוד באלפא ביתא, וחסר ממנו הו"ו, והשלימה בסוף המזמור, שכתוב פודה ה' נפש עבדיו, ופ"א היא ו"ו בחלוף אותיות א"ת ב"ש ו"ף. והטעם שלא כתבה במקומה. לפי שהיה בדעתו להזכיר פדותו מיד אכיש ואנשיו, כי גדול הפדות שאירע לו, שהיה ביד גואלי דם גלית, ופדאהו השם מידם. ולא היה נכון להזכיר הו"ו בחילופה בתוך האלפא ביתא, לפיכך קבעוה בסוף המזמור. במזמור תפלה למשה, ומעולם בו"ו בתחילה. עד עולם, בלא ו"ו בתחילה. לערב ימולל, בלא ו"ו בתחילה. ונרננה בו, בו"ו בתחילה. במזמור יושב בסתר, עליון שמת מעונך, המ"ם בלא דגש. במזמור הללויה שעומדים בבית ה'. מקצה הארץ, במ"ם בתחילה. מאדם עד בהמה, בלא ו"ו. ארצם נחלה, בלא למ"ד. ובמזמור הודו לה' כי טוב, הוא כתוב בלמ"ד. לישראל עמו. ובמזמור הודו לה' כי טוב כתוב עבדו, וסימנך (דברים ל"ב, ל"ו) כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם. כל אשר בוטח בהם, בלא ו"ו בתחילה. במזמור שירו לה' הושיעה לו, בדגש הלמ"ד. פצחו ורננו בו"ו. בשיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו יש שלש פעמים אזי. ומצאתי כתוב בשם הרא"ש למה נכתב אזי בתוספת יו"ד, לרמוז לנו, כי בזכות שמתפללין בני הגלות ערב ובוקר וצהרים שמונה עשרה ברכות בכל תפילה, כמנין אזי, שעולין כולם למנין דן, שהקדוש ברך הוא יגאל אותנו, ודן את האומות שנשתעבדו בנו, והכי אמרינן בבראשית רבה (מ"ד, כ"ב) אמר רבי חלבו, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, (בראשית טו, יד) וגם את הגוי הוא מצרים וארבע מלכיות אשר יעבודו דן אנוכי, ר"א אומר, בשתי אותיות הללו הבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו שיגאל את בניו מבין האומות.
ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל, פירשנוהו ביוצר של חול. הכל יודוך, על שם יודוך ה' כל מעשיך. והכל ישבחוך, רוצה לומר כל הדורות, על שם (תהלים קמ"ה, ד') דור לדור ישבח מעשיך, ועל שם (שם ס"ג, ד') שפתי ישבחנוך. והכל יאמרו אין קדוש כה', על שם (שמואל א ב', ב') אין קדוש כה'. הכל ירוממוך סלה, על שם (תהלים קמ"ה, א') אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד, דהיינו כמו סלה. יוצר הכל, על שם (ישעיה מ"ה, ז') אני ה' עושה כל אלה. האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח, על שם (תהלים ע"ח, כ"ג) ודלתי שמים פתח, כלומר פותח שערי מזרח ויוצא השמש. ומאיר לעולם כלו, על שם (איוב כ"ג, ג') ועל מי לא יקים אורהו, וליושביו, על שם (ישעיה י"ח, ג') יושבי תבל. שברא במידת רחמים, שאמר הקדוש ברוך הוא אם אברא עולמי במידת הדין לא יוכל להתקים, שיתף מידת הרחמים עם מידת הדין, וזהו שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. ודכותה אמרינן בבראשית רבה (א', י"ד) למה התחילה התורה בבי"ת, לפי שהוא לשון ברכה, ולא באל"ף שהוא לשון ארירה, כלומר האל"ף והבי"ת הם הראשונות, והם סמוכות זו לזו, ומה שלא התחיל באל"ף שהיא ראשונה מן הבי"ת, לפי שארור וברוך הוא דבר וחילופו, ולכך התחיל בבי"ת, שהוא לשון ברכה, והוא חילוף הארור. ויש מקשים על זה ואומרים, הרי מצאנו (ישעיה כ"ד, א') בוקק הארץ ובולקה, בזיון וקצף, והרבה דברים רעים שמתחילות גם כן בבי"ת, ולמה לא התחילה התורה באל"ף. ויש לפרש, שלא יתכן לומר זה, שהרי היפך בוקק הוא מלא, והיפך בזיון הוא כבוד, ואין אחד מהם מתחיל באל"ף, ולא תמצא באל"ף ובי"ת דבר שיהיה האחד היפך חבירו, ומתחיל באלו השתי אותיות, כי אם ארור וברוך. המאיר לארץ ולדרים עליה וכו' עד משגב בעדנו, פרשנוהו ביוצר של חול. אין ערוך לך על שם (תהלים מ', ו') אין ערוך אליך, ועל שם (שם פ"ט, ז') כי מי בשחק יערוך לה', ואמרינן בירושלמי דברכות בפרק הרואה (ה"א), לך דומיה תהילה אלהים בציון, סמא דכולה דמילתא משתוקא, למרגלית דלית לה טימי, כל מה דאת משבח לה את פגים לה, פירוש טימי דמים. ואין זולתך (ישעיה מ"ה, כ"א) על שם אין זולתי. אפס בלתך על שם (שם שם, י"ד) ואין עוד אפס אלהים. ומי דומה לך, על שם (תהלים פ"ט, ז') כי מי בשחק יערוך לה' ידמה לה' בבני אילים. ונאמרו אלו הארבעה לשונות, כנגד העולם הזה והעולם הבא וימות המשיח ותחית המתים, כמו שמפרש והולך. אין ערוך לך ה' אלהינו בעולם הזה, לפי שהאומות עובדים לאלהים אחרים רבים, אמר שאין עורך אותם לשם יתברך. ואמר ה' אלהינו, לפי שהעולם הזה נברא במידת הרחמים ובמידת הדין, כמו שפירשנו. ואין זולתך מלכנו לחיי העולם הבא, דהיינו לעתיד לבא. ואמר מלכנו, על שם (זכריה י"ד, ט') והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, שלא יהיה שם אלוה זולתו. אפס בלתך גואלנו לימות המשיח, אמר כאן גואלנו, לפי שהוא יגאלנו לימות המשיח משיעבוד מלכיות, ואין לנו גואל אחר זולתו, כמו שנאמר (ישעיה מ"ז, ד') גואלנו ה' צבאות שמו. ומי דומה לך מושיענו לתחית המתים, כמו שנאמר (שם מ', כ"ה) ואל מי תדמיוני ואשוה. והפסוק הזה נאמר כנגד תחית המתים, שנאמר בסוף הענין (שם שם, ל"א) וקוי ה' יחליפו כח. ולכך אמר מושיענו, שהיא ישועה גדולה, ואין דומה לה. אל אדון על כל המעשים, תמצא בחרוז ראשון עשר תיבות, אל אדון על כל המעשים הרי ה', ברוך ומבורך בפי כל הנשמה הרי ה'. ואין לומר ברוך הוא ומבורך, והחרוזים האמצעיים, מן גדלו וטובו יש עד שבח יתנו לו בכל חרוז ח' תיבות, סך הכל ע"ב, וחרוז אחרון יש בו י"ב תיבות. שבח יתנו לו כל צבא מרום הרי ו', תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקדש הרי ו', לרמוז שעל ידי שם של ע"ב אותיות מסר את התורה שיש בה עשרת דברות לשנים עשר שבטי ישראל, כמו שנאמר במתן תורה, (שמות י"ט, ט') הנה אנכי בא אליך בעב הענן, וכבר פירשנו ביוצר של חול, למה תיקנו לומר אל ברוך גדול דעה ואל אדון על כל המעשים על דרך האלפא ביתא. ובזה האריך הרבה לספר בו גבורת האל וגדלו, בבריאת העולם והמאורות. ופתח ואמר אל אדון על כל המעשים, רצה לומר האל שהוא חזק והוא אדון על כל מעשיו, עליונים ותחתונים בכלל, כמו שנאמר (תהלים ח', י') ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. ברוך ומבורך בפי כל הנשמה, על שם (שם ק"נ, ו') כל הנשמה תהלל יה. והוא רומז לנפש האדם שנאמר בה ויפח באפיו נשמת חיים. וזכר האדם בתחילה ואף על פי שנברא לבסוף, לפי שהוא היה תחילת הכוונה, שכך אמרו, תחילת הכוונה סוף המעשה. גדלו וטובו מלא עולם האמור כאן הוא כדור הארץ ויושביה, והוא מלא גדלו, על שם (מלאכי א', י"א) כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים וגומר. ואמר וטובו, לפי שבזריחת האור יצאו בני עולם לפעלם לבקש מזונותם ותועלתם. דעת ותבונה סובבים אותו, על העולם שזכר ידבר, כי לאחר שזכר כדור הארץ, זכר המים שמקיפין אותה, שנבראו בדעת הקדוש ברוך הוא, שנאמר (משלי ג', כ') בדעתו תהומות נבקעו. וזכר אחרי כן גלגל השמים, המקיף כל היסודות, שנברא בתבונתו, שנאמר (שם שם, י"ט) כונן שמים בתבונה. המתגאה על חיות הקודש, אחר שזכר גדולת האל בשפלים אמר, אף על פי שהוא משגיח בשפלים הוא גאה ורם על כל רמים, שהם חיות הקודש, והם השכלים הנפרדים, ועוד ונאדר בכבוד על המרכבה, כמו שמפורש בתחילת יחזקאל. זכות ומישור לפני כסאו, אחר שזכר גדלות האל אמר כי בעלי הזכות והמישור הם לפני כסאו. והכונה בזה, שתחזור הרוח למקום מחצבה, שהוא לפני כסאו. חסד ורחמים מלא כבודו, אחר שזכר המידות שצריכים הבריות להתנהג בהן, והן זכות ומישור, זכר המידות שהשם מתנהג בהם עם בריותיו, והם חסד ורחמים. והראיה לפי זה החילוק, שנאמר על הזכות והמישור לפני כסאו, ועל החסד והרחמים לפני כבודו. טובים מאורות שברא אלהינו. על שם (בראשית א', ד') וירא אלהים את האור כי טוב. ורצה לומר, כי מרוב חסדי השם ברא מאורות טובים לעולם, כמו שנפרש לקמן. יצרם בדעת בבינה ובהשכל, כי הם יודעים בוראם, ומבינים למה בראם, ומשכילים בתנועתם, עושין רצון קוניהם. כח וגבורה נתן להם להיות מושלים בקרב תבל, על שם (שם שם, י"ח) ולמשול ביום ובלילה. כי השמש הוא מוליד הזמנים, קור וחום קיץ וחורף, והמתכות והצמחים, וכל החיים תלויים בו, והרבה דברים שהם נודעים ממשפטי הכוכבים, והלבנה גם כן יש לה ממשלה על כל דבר לח. מלאים זיו ומפיקים נוגה, רוצה לומר כי האל ברא להם זיו יותר מן המשרתים. ועוד שהם מוציאים נוגה בענין שיראה. כי נאה זיום כל העולם. שמחים בצאתם וששים בבואם, על שם (תהלים י"ט, ו') והוא כחתן יוצא מחופתו, שהוא שמח. והכונה בזה, כי לא ייעפו ולא ייגעו. ופירש ה"ר יוסף קמחי ז"ל שדימה השמש לחתן היוצא מחופתו, שהוא נכסף לשוב לכלתו, כך השמש שב בכל יום במקום זריחתו. עושים באימה רצון קוניהם, כי הוא הנותן בהם כח להתנועע. פאר וכבוד יתנו לשמו, שנאמר (שם שם, ב') השמים מספרים כבוד אל, כי ממהלכם וסבובם, שהוא על סדר נכון, ואינו משתנה לעולם, יוודע לעין כל תפארתו וכבודו של עושה בראשית, כי הוא מסבבם בכח שאין לו תכלית. צהלה ורינה לזכר מלכותו, וזה ידוע, כי בזריחת השמש יקום האדם לאור היום, ויודה לבוראו שהאיר אליו. וגם בלילה עת מנוחה ישמח על מנוחתו, ויתן צהלה ורינה לבורא חושך. קרא לשמש ויזרח אור, על שם (בראשית א', ה) ויקרא אלהים לאור יום, ורצה לומר, כשברא האל השמש ברא בו עיקר האור, וזהו שאמר, כשקרא שם לשמש אז ויזרח אור.
ואחר שזכר למעלה שבח הבורא בתחתונים אמר שגם כן הוא משבח בעליונים שהם שכלים נפרדים, וזהו שאמר שבח יתנו לו כל צבא מרום, תפארת וגדולה שרפים ואופנים וחיות הקודש. ויש גורסים שרפים וחיות ואופני הקודש, והגירסא הראשונה עיקר, שכן אנו אומרים ביוצר והאופנים וחיות הקודש. ויש מקומות שנוהגין לומר. לאל אשר שבת מכל המעשים, שנאמר (בראשית ב', ב') וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ולפי שאמר למעלה אל אדון על כל המעשים. אמר כאן לאל אשר שבת מכל המעשים. וביום השביעי נתעלה, על שם (תהלים צ"ז, ט') מאד נעלית על כל אלהים. כלומר נתעלה על כל מה שעשה בששת ימים. וישב על כסא כבודו, שהיה פנוי ממלאכה, וזה דרך משל, מה שהאוזן יכולה לשמוע. תפארת עטה ליום המנוחה, רמז שאין בגדי שבת דומין לשל חול, וכתיב בבגדי כהן (שמות כ"ח, ב') לכבוד ולתפארת, וכתיב (ישעיה נ"ב, א') לבשי בגדי תפארתך. עונג קרא ליום השבת, כלומר, כשם שצריך לכבד שבת במלבושים כך הוא צריך לכבדו במאכל ומשתה. זה שיר שבח של יום השביעי, מה שצוה לענגו במלבוש ובמאכל, שהוא מודיע לעולם שבו שבת אל מכל מלאכתו. ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת, כלומר, שהשבת היא שאמרה זה המזמור, ודוד המלך ידע זה בדרך נבואה. או עשאו על שם שבת, כאלו היא מדברת ואומרת כך, וזהו שאמר ליום השבת, כלומר, כי הוא אמרו. לפיכך יפארו לאל כל יצוריו סלה, על זאת המתנה טובה שנתן לישראל, כמו שנפרש בישמח משה. והוא על שם (שם מ"ג, כ"א) עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו. ושבח, על שם (תהלים קמ"ז, י"ב) שבחי ירושלים את ה'. ויקר, על שם (שם ל"ו, ח') מה יקר חסדך אלהים. וגדולה, על שם (שם ק"ד, א') ה' אלהי גדלת מאד. יתנו לאל המנחיל מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש, שנאמר (שמות ל"א, ט"ז) ושמרו בני ישראל את השבת וגו' לדורותם ברית עולם, הרי שהשבת נחלה לנו. ואומר שמך ה' אלהינו יתקדש וזכרך יתפאר מלכנו וכו', כמו שפירשנו ביוצר של חול. ואומר קריאת שמע בברכותיה עד גאל ישראל. ומתפללים תפילת יוצר.
נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלהינו, על שם (תהלים ק"נ, ו') כל הנשמה תהלל יה. כל חי על שם (שם קט"ו, י"ז) לא המתים יהללויה. תברך את שמך, על שם (שם ק"ג, א') ברכי נפשי את ה'. ורוח כל בשר, על שם (איוב י"ב, י') ורוח כל בשר איש. תפאר, על שם (ישעיה מ"ט, ג') אשר בך אתפאר. ותרומם, על שם (דניאל י"א, ל') ויתרומם ויתגדל על כל אל. זכרך מלכנו, על שם (תהלים קי"ט, נ"ה) זכרתי בלילה שמך ה'. תמיד, על שם (שם קמ"ה, א') ואברכה שמך לעולם ועד. ואומר בתחילה תברך. מן העולם ועד העולם אתה אל, על שם (שם צ', ב') ומעולם ועד עולם אתה אל, ואומר במדרש תהילים (ק"ו, ט') מן עלמא דלא הוינן בה עד עלמא דאנן בה. ומבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע, על שם (ישעיה מ"ה, כ"א) ואין עוד אלהים מבלעדי. ועל שם (הושע י"ג, ד') ומושיע אין בלתי, וכתיב ה' מלכנו הוא יושיענו. פודה, על שם (תהלים ל"א, ו') פדית אותי ה'. ומציל, על שם (שמות י"ח, ח') ויצילם ה'. ועונה, על שם (מלכים א י"ח, ל"ז) ענני ה' ענני. ומרחם, על שם (ישעיה נ"ד, ח') ובחסד עולם רחמתיך. בכל עת צרה וצוקה, על שם (נחמיה ט', כ"ח) ותצילם כרחמיך רבות עתים. אין לנו עוזר, על שם (תהלים ל"ז, מ') ויעזרם ה'. וסומך אלא אתה, על שם סמכני (כחסדך) [כאמרתך] ואחיה. ולך אנחנו מודים. שנאמר הודו לה'. ואלו פינו מלא שירה כים, על שם (תהלים מ', ד') ויתן בפי שיר חדש. ומלא שירה כים, על שם (קהלת א', ז') והים איננו מלא. ולשוננו רנה, על שם (ישעיה ל"ה, ו') ותרון לשון אלם. כהמון גליו, על שם (תהלים ס"ה, ח') משביח שאון ימים שאון גליהם. ושפתותינו שבח, על שם (שם ס"ג, ד') שפתי ישבחונך. כמרחבי הרקיע, מלשון (שם י"ח, כ') ויוציאני למרחב. ובדברי רבותינו ז"ל, הרקיע היה מרחיב עצמו והולך. ועינינו מאירות, על שם (שם י"ג, ד) האירה עיני. כשמש וכירח, על שם שמש ירח עמד זבולה, שהם מתפשטים על העולם. וידינו פרושות כנשרי שמים, על שם (מלכים א ח', נ"ד) וכפיו פרושות השמים, וגם הנשרים הולכים בכל העולם. ורגלינו קלות כאילות, על שם (שמואל ב ב', י"ח) ועשהאל קל ברגליו, שהאילות הן קלות לרוץ. אין אנו מספיקין, על שם (מלכים א כ', י') אם ישפוך עפר שומרון, ורבותינו ז"ל נשתמשו בזה הלשון הרבה. להודות לך ה' אלהינו ולברך את שמך מלכנו, על שם (תהלים ק', ד') הודו לו ברכו שמו. על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב ריבי רבבות פעמים, על שם (במדבר י', ל"ו) שובה ה' רבבות אלפי ישראל. ורוב הוא מלשון (סוף אסתר) ורצוי לרוב אחיו, ריבי כמו רבבי, ודגשות הבית לחסרון הכפל. והמון העם קורין רובי בשורוק וטעות הוא. הטובות שעשית עמנו ועם אבותינו, כדאמרינן במכילתין (בשלח פ"ג) אלהי אבי וארוממנהו (שמות ט"ו, ב') אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, לא על הנסים שעשית עמי אמר לפניך שבח וזמרה, אלא אף על הנסים שעשית עם אבותינו. והולך ומפרש הטובות שעשה עמנו. מלפנים ממצרים גאלתנו ה' אלהינו, על שם (עיין תהלים ק"ו, י') ויגאלם מיד [אויב] (צר). מבית עבדים פדיתנו, על שם (דברים ז', ח') ויפדך מבית עבדים. ברעב זנתנו, על שם (נחמיה ט', ט"ו) ולחם משמים נתתה להם לרעבם, וכתיב (תהלים ק"ז, ט') ונפש רעבה מלא טוב. ובשבע כלכלתנו, שנתת לנו ריוח בשנת השבע, כדאמר רבי יוחנן (בבא בתרא צ"א ע"ב) נהירנא כדהוו ארבע סאין בסלע, והוו נפישי נפיחי כפן בטבריא, מדלית איסרי. והמון העם קורין ובשובע כלכלתנו. והחכם רבי אברהם בן עזרא ז"ל כתב כי האומר ובשובע תועה הוא, כי שובע הוא שם הפועל, אבל שבע הוא שם כמו רעב. מחרב הצלתנו, על שם (שמות י"ח, ד') ויצילני מחרב פרעה. מדבר מלטתנו, על שם (תהלים ק"ז, כ') ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם. מחלאים רעים ורבים, שאמרת בתורה להביא בתוכחותיך, והוא על שם (דברים כ"ח, נ"ט) וחלים רעים ונאמנים. דליתנו, על שם (תהלים ל', ב') ארוממך ה' כי דליתני. עד הנה עזרונו רחמיך, על שם (שמואל א ז', י"ב) עד הנה עזרנו ה'. ולא עזבונו חסדיך, על שם וברחמיך הרבים לא עשיתם כלה ולא עזבתם. על כן איברים שפלגת בנו, מלשון כי בימיו נפלגה הארץ, כלומר שחלקת בנו איבר איבר לכל צד. ורוח ונשמה שנפחת באפינו, שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים, וכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. ולשון אשר שמת בפינו, שלא יוכל הפה לדבר בלא הלשון, שהפה מדבר, והלשון מחתך הדבור. הן הם יודו ויברכו וכו'. ותמצא כי הן הם עולה למנין מאה, לרמוז שמברכין אותו במאה ברכות בכל יום. כי כל פה לך יודה, על שם (תהלים נ"א, י"ז) ופי יגיד תהלתך. וכל לשון לך תשבע, על שם (שם ל"ה, כ"ח) ולשוני תהגה צדקך. וכל עין לך תצפה, על שם (שם ס"ו, ז') עיניו בגוים תצפנה, וכתיב (שם ה', ד') בוקר אערוך לך ואצפה. וכל ברך לך תכרע, על שם (ישעיה מ"ה, כ"ג) כי לי תכרע כל ברך. וכל קומה לפניך תשתחוה, השתחויה היא מלא קומתו, בפישוט ידים ורגלים (ברכות ל"ד ע"ב). והלבבות ייראוך, על שם (תהלים נ"ה, ה') לבי יחיל בקרבי. והקרבים, על שם (שם ק"ג, א') וכל קרבי את שם קדשו. והכליות, על שם (שם ט"ז, ז') יסרוני כליותי. יזמרו לשמך, על שם (שם קל"ה, ג') זמרו לשמו. כדבר שנאמר (שם ל"ה, י') כל עצמותי וגו', ועני ואביון, בו"ו בתחילה. שועת עניים אתה תשמע, על שם (שמות ב', כ"ד) וישמע אלהים את נאקתם, וכתיב (תהלים ל"ט, י"ג) ושועתי האזינה. צעקת הדל תקשיב ותושיע, על שם (שם ק"ז, ו) ויזעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יושיעם, וכתיב (מלאכי ג, ט"ז) ויקשב ה' וישמע. וכתיב (ל"ג, א') רננו צדיקים בה' וגו'. בפי ישרים תתרומם, ובדברי צדיקים תתברך, ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתהלל. תמצא בראשי תיבות יצחק רבקה. ישרים צדיקים חסידים קדושים, יצחק. תתרומם תתברך תתקדש תתהלל, רבקה. ויש אומרים כי החכם שחיבר זה היה שמו יצחק, ושם אשתו רבקה, ועשאו לכבוד יצחק אבינו ורבקה אמנו, כדי להזכיר לנו זכותם. במקהלות, על שם (תהלים ס"ח, כ"ז) במקהלות ברכו אלהים. רבבות עמך בית ישראל, על שם (במדבר י', ל"ו) שובה ה' רבבות אלפי ישראל. שכן חובת כל היצורים לפניך ה' אלהינו, לשון חכמים הוא בכל מקום, חובה עלינו, כלומר שחובה על כל הנבראים להודות ולהלל ולשבח על שירות ותשבחות דוד המלך. ואמר היצורים, על שם (ישעיה מ"ג, כ"א) עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. כלומר, כיון שיצרתים חובה עליהם שיהללוני. ומזכיר כאן שבע עניני שבח, כנגד שבעה רקיעים, והם להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולקלס. על כל שירות ותשבחות דוד בן ישי, על שם (ע"ב, כ') כלו תפלות דוד בן ישי. עבדך משיחך על שם (תהלים קל"ב, י') בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך. וכתיב (שמואל א ב', י') וירם קרן משיחו. ובכן ישתבח שמך מלכנו האל המלך וגו'. כבר פרשנוהו, ואומר שליח צבור קדיש וברכו, כמו שכתבנום בתפילת החול.
ומקדימין להתפלל ערבית של שבת מבעוד יום, יותר משאר ימות החול, כדאמרינן עיולי יומא מקדמינן לה, דאמר רבי יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריה, שהיתה יושבת בעמק, ובעוד יום גדול היה נראה להם ערב,
<h2>דף קיט:</h2>
ומתפללין אבות וגבורות וקדשת השם, ואומרים אתה קדשת את יום השביעי לשמך, על שם (בראשית ב', ג') ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו כי בו שבת, וזהו לשמך. תכלית שמים וארץ, על שם ויכלו השמים והארץ. וצריך להפסיק מעט בין לשמך לתכלית, כדי שלא יהא כחוזר למעלה חלילה וחס. וברכתו מכל הימים, על שם ויברך אלהים את יום השביעי. וקדשתו מכל הזמנים, על שם ויקדש אותו. וכתב רבנו סעדיה כי ברכת השבת וקדושו הוא על שומרי השבת, שיהיו מבורכים ומקודשים. והחכם רבי אברהם בן עזרא ז"ל פירש, כי הברכה תוספת טובה, שיתחדש בגופות יתרון כח בתולדות, ובנשמה יתרון השכל, וקידש אותו, שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים. והרמב"ן פירש בדרך הפשט, כי יום השבת מבורך וקדוש, כי צוה בזכירה, לברך אותו ולהדרו, וצוה בשביתה, שיהיה לנו קדוש, ולא נעשה בו מלאכה. וכן כתוב בתורתך ויכלו השמים והארץ וגו', ויש אנשים שאין אומרים ויכלו, אלא מתחילין ויברך אלהים את יום השביעי, ויותר נכון לאמרו, דגרסינן בפרק כל כתבי הקדש אמר רב ואיתימא רבי יהושע בן לוי אפילו יחיד המתפלל צריך לומר ויכלו. ואמר רב המנונא, כל המתפלל ואמר ויכלו מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר ויכולו, אל תקרי ויכולו אלא ויכלו פרוש הקדוש ברוך הוא והוא. אלמא שהעיקר לאמרו, לפי שמורה כאלו נעשה שותף. ויש לדחות, שאין להוכיח מכאן שצריך לאמרו, שזה שאומר אפלו יחיד המתפלל צריך לומר ויכלו, רצה לומר אחר תפלתו, כמו שאנו עושין בצבור, ומיהו אפילו הכי טוב הוא לאמרו בתפלה. ישמחו במלכותך, על שם (במדבר י', י') וביום שמחתכם ובמועדיכם ואמרינן בספרי (ע"ז) וביום שמחתכם, אלו השבתות. ואמר במלכותך, על שם (תהלים קמ"ט, ב') בני ציון יגילו במלכם. שומרי שבת, על שם וקראת לשבת ענג. עם מקדשי שביעי, כלומר עם משמרי שבת בקדושה, והוא על שם (ירמיה י"ז, כ"ד) ולקדש את יום השבת. כולם יתענגו וישבעו מטובך על שם (נחמיה ט', כ"ה) ויאכלו וישבעו וישמינו ויתעדנו בטובך הגדול. והשביעי רצית בו וקדשתו, על שם (בראשית ב', ג') ויקדש אותו. חמדת ימים אותו קראת, שנאמר (שם ב', ב') ויכל אלהים ביום השביעי, ומתרגמינן בירושלמי וחמיד ה', ודומה לו (תהלים פ"ד, ג') נכספה וגם כלתה, וכן ותכל נפש דוד (עיין שמואל ב' י"ג, ל"ט ותרגום). פירוש אחר, והשביעי רצית בו וקדשתו, מפני שהוא יום חמדת ימים, אותו קראת, זימנת וקדשת. ודומה לו (ישעיה מ"ח, י"ב) וישראל מקוראי, וכן (שמות ל"ה, ל) ראו קרא ה' בשם בצלאל. כך נראה לי, מפני שלא מצינו בתורה מפורש שהשם קראו חמדת ימים. אלהינו ואלהי אבותינו רצה נא במנוחתנו, על שם (ויקרא כ"ג, ל"ב) תשבתו שבתכם, ומתרגמינן תנוחון ניחכון. ועל שם ששבת וכנסת ישראל נקראו כלה, והקדוש ברוך הוא נקרא חתן, אנו אומרים לו תתרצה שנהיה ככלתך, ותנוח כלתך בך, כדאיתא במדרש רות (פ"ב, ט) בתי הלא אבקש לך מנוח אשר ייטב לך, מכאן שאין לאשה מנוח אלא באישה. וקדשנו במצותיך, פרשנוהו בברכת נטילת ידים. ותן חלקנו בתורתך, על שם (תהלים קי"ט, נ"ז) חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך, ועוד על שם שכתוב בקהלת (ט', ט') כי היא חלקך בחיים גבי אשה, כלומר התורה אצלך כמו אשה ארוסה, ואומר במדרש תלים (עיין שם פט"ז, ו) כי חלק ה' עמו, כאיניש דאמר נפלה פלניא לפלן. ושבענו מטובך, על שם (עיין נחמיה ט', כ"ה) וישבעו ויתענגו בטובך. ושמח לבנו בישועתך, על שם (ישעיה כ"ה, ט) נגילה ונשמחה בישועתו. וטהר לבנו לעבדך באמת, על שם (תהלים נ"א, י"ב) לב טהור ברא לי אלהים. ואמר באמת. על שם (ירמיה י', י') וה' אלהים אמת. והטעם שאנו חפצים לעבדך באמת, ואתה תסייענו, והוא על דרך (יומא ל"ח ע"ב) בא לטהר מסייעין אותו. והנחילנו ה' אלהינו באהבה וברצון שבת קדשך, כלומר בשביל האהבה שאהבתנו כשנתת לנו את השבת, כשהיינו במדבר, כמו שאמר (ירמיה ב', ב') זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך וגו'. וברצון, בשביל שרצית שידחו הקרבנות את השבת. ויש מפרשים וברצון, לפי שאין בשבת שעיר לחטאת, אלא שני כבשים בלבד. וביום טוב אומר במקום באהבה וברצון בשמחה ובששון, כמו שאפרש בוהשיאנו. וגם בשבת עם יום טוב אומר בשמחה ובששון, על שם (במדבר י', י') וביום שמחתכם ובמועדיכם, ואמרינן בספרי (פיסקא ע"ז) שמחתכם, אלו השבתות. הרי שגם בשבת נופל לשון שמחה. ואמר שבת קדשך, על שם (נחמיה ט', י"ד) ואת שבת קדשך הודעת להם. וינוחו בו ישראל מקדשי שמך, על שם (שמות כ', י"א) וינח ביום השביעי, וכתיב (שם כ"ג, י"ב) למען ינוח. וביום טוב אומר וישמחו בך, על שם (דברים ט"ז, י"ד) ושמחת בחגך וגם בשבת עם יום טוב אומר וישמחו, כמו שאמרנו, שגם בשבת נופל לשון שמחה. ברוך אתה ה' מקדש השבת. שנאמר (בראשית ב', ג') ויקדש אתו, כי השם מקדשו, ולא ישראל. ומפרש במסכת סופרים (פרק י"ג הלכה י"ד) כי הטעם שבחתימת שבת אין מזכירין ישראל כמו בימים טובים, אלא בשבת בלבד, מפני שהשבת קדמה לישראל, שנאמר (שמות ל"א, י"ז) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. וכתיב (שמות ט"ז, כ"ט) ראו כי ה' נתן לכם את השבת, שהיה כבר. ואומר שלש אחרונות, ואחר כך אומר שליח צבור ויכלו, ואף על פי שאמרו אותו בתפלה, תקנו לאמרו פעם אחרת בקול רם ומעומד, לפי שהוא עדות להקדוש ברוך הוא שברא שמים וארץ בששה ימים, וביום השביעי שבת ממלאכתו. ועדות מעומד, שנאמר (דברים י"ט, י"ז) ועמדו שני האנשים, ודרשינן אלו העדים, שצריך שיעידו ביחד ומעומד, ולכך צריך שיאמרו אותו ביחד ומעומד. וכתב אבן הירחי, שמעתי כי הרמב"ם ז"ל הצריך לאמור מעומד, כשאדם מקדש בביתו, מטעם זה שאמרנו, עד כאן. ולפי דעתי כי אין צורך, כי על פי שנים עדים יקום דבר, ואמרינן בפרק כל כתבי אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו, ב' מלאכים המלוין לו לאדם מניחין ידיהם על ראשו, ואומרין לו (ישעיה ו', ז') וסר עונך וחטאתך תכופר, והטעם שאומר פסוק זה, מפני שכתוב בענין עדות (ויקרא ה', א') אם לוא יגיד ונשא עונו, וזה שאמר ויכלו לא עכב העדות, כמו שאמרנו, לפיכך יוסר אותו עון מעליו. ובמדרש אמר טעם אחר בגזרה שוה. שבויכלו כתיב שלשה פעמים אשר, ובפסוק ויקחו אליך פרה אדמה כתיב ג' פעמים אשר, כשם שפרה מכפרת כך האומר ויכלו שלש פעמים מתכפר. ועוד טעם אחר לויכלו שאומר אחר התפלה, לפי שכשחל יום טוב בשבת אין אומר ויכלו בתפלה, מפני שמתפללין אתה בחרתנו, ולכן צריך לאמרו אחר שהתפלל. ועל אותה שבת שצריך לאמרו אחר תפלה תקנוהו כמו כן בכל השבתות. ועוד טעם אחר כמו שאמרנו למעלה. כל האומר ויכלו בערב שבת כאלו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. וגם כן אנו צריכין לשתף כל ישראל, גדולים וקטנים טף ונשים, ולכך אומרו בתפלה, ואומרו אחר התפלה, כמו ברכה מעין שבע בשביל עם שבשדות, ואומרו בביתו, בשביל בני ביתו, כדאמרינן נמי בפרק ערבי פסחים, למה לה לקדושי בביתא, לאפוקי בניו ובני ביתו, דלא אתו לבי כנישתא, נמצא שכל ישראל שמעו ויכלו. יש שואלין מה ראו חכמים לתקן בשבת שלש תפלות משונות זו מזו, אתה קדשת וישמח משה, ואתה אחד, וביום טוב לא תקנו אלא אחת, אתה בחרתנו, לערבית ולשחרית ולמנחה. ויש לומר, מפני ששבת נקראת כלה, והקדוש ברוך הוא נקרא חתן, תקנו אתה קדשת, על שם הקדושין שנותן החתן לכלה. ואחר כך ישמח משה, על שם שמחת החתן בכלה. ואחר כך מוסף, על שם התוספות שמוסיף החתן על כתובת הכלה, או אי נמי על שם שמקריבין קרבנות, כעין סעודות מצוה, ואחר כך אתה אחד, על שם שמתיחד החתן עם הכלה. והרב רבנו קלונימוס כתב טעם אחר, ששלש תפלות אלו הן כנגד שלש שבתות. שבת בראשית, ושבת של מתן תורה, דכולי עלמא מודו דבשבת נתנה תורה, ושבת שלעתיד, וכן הוא הפירוש, אתה קדשת מיירי בשבת בראשית. וישמח משה מיירי בשבת מתן תורה. ואתה אחד מיירי בשבת שלעתיד, שאז יהיה ה' אחד ושמו אחד. ואם תאמר, הא קיימא לן כי פסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום חמישי, ואם כן יום מתן תורה יבא ביום שישי, והיכי אמרינן דביום שבת נתנה תורה, ויש לומר, דקימא לן נמי אייר דההיא שתא עבורי עברוהו, כלומר הוסיפו יום אחד.
וכשיבוא אדם לביתו צריך שימצא נרות דולקות ושולחן ערוך, כדאמרינן בפרק כל כתבי הקודש תניא רבי יוסי בן רבי יהודה אומר, שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. כשבא לבית, מצא נר דלוק ושלחן ערוך ומיטה מוצעת, מלאך טוב אומר יהי רצון שיהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. לא מצא נר דלוק ושלחן ערוך ומיטה מוצעת מלאך רע אומר יהי רצון שיהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו. ופרש הר"ר מאיר, כוכב, כי זה הוא לפי סדר המזלות, שמזל צדק משמש בשעה אחרונה של ערב שבת, ומלאך שלו צדקיאל שמו, וזהו מזל טוב ומאדים משמש בשעה ראשונה של ליל שבת, ומלאך שלו סמאל שמו וזהו מלאך רע. ונמצא ששניהם פוגעין זה בזה, זה נכנס בהכנסת שבת, וזה יוצא, ושניהם מלוים לו לאדם עד ביתו. ואמרינן בפרק כל כתבי הקודש (שם) אמר רבי אלעזר לעולם יסדיר אדם שלחנו בערב שבת, אף על פי שאינו צריך אלא לכזית. והטעם מפני כבוד השבת.
